<h1>תניא רבתי סימן מ"ח</h1>
<h2>דף קח:</h2>
וארבעה כוסות הללו צריך שיהא בכל אחד כדי רביעית לוג. ואחד הנשים ואחד התינוקות. א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין. אלא מחלקין להם קליות ואגוזים כדי שישאלו. ואם שתה אלו ארבעה כוסות חי בלא מים. ידי יין יצא. ידי חירות לא יצא. וכתב החבר רבי צדקיה ברבי אברהם ז"ל, ומסתברא דיין שלנו ידי חירות נמי יצא. שהרי אינו כל כך חזק דלידרי על חד תלת במיא כמו שהיה היין שלהם. אם כן הוי כמזוג. ואם שתאן בבת אחת אלו הד' כוסות. ידי יין יצא. ידי ד' כוסות לא יצא. מצאתי בשם הגאונים ז"ל אם היה אדם בספינה. או במקום שאין לו יין. ויש עמו צמוקים. ישרה ענבים או צמוקים במים ודיו. ודוקא צמוקים שיש בהם לחלוחית ובשרייתן יוצא מהן טעם כמו יין. אבל אם אין להם לחלוחית לא.
<h2>דף קט:</h2>
וארבעה כוסות הללו אין בהן משום זוגות. דכתיב (שמות י"ב) ליל שמורים. לילה המשומר ובא מן המזיקין. ועוד כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. ועוד כל כוס וכוס מצוה בפני עצמה היא. ואינם חשובים זוגות. וארבעה כוסות הללו מברכין על כל כוס וכוס בורא פרי הגפן. לפי שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמה היא. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. אבל בעל עשרת הדברות ז"ל כתב שאין מברכין בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון של קידוש. ועל כוס של ברכת המזון. והדין סברא לרב כהן צדק ז"ל ורב יוסף בר' עמרם קמאי דקמאי. ומנהג פשוט בידינו לברך על כל כוס וכוס בורא פרי הגפן. אבל על הגפן אין מברכין אלא על כוס אחרון. כך מצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל. אבל רבינו יצחק פאסי ז"ל כתב שמברכין על הגפן אחר שני כוסות ראשונים שקודם אכילה. ואחר שני כוסות האחרונים שלאחר הסעודה. ובשם רבינו שלמה ורבינו ישעיה ז"ל מצאתי שצריך לברך על הגפן אחר כל כוס וכוס. לפי שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמה היא. וכן הגון לעשות. מאחר שמברכין בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס. א"כ כל כוס וכוס טעון ברכה לאחריו.
<h2>דף קטו:</h2>
ואחר כך נוטל הבקי שתי מצות מאותן הנקראות שמורים שהן בקערה. אחת שלמה ואחת פרוסה. ובוצע בפרוסה. דאמר מר [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח שלמה בתוך הפרוסה ובוצע. מאי טעמא (דברים ט"ז) לחם עוני כתיב מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. מניח שלמה בתוך הפרוסה על שם לחם משנה ובוצע על השלמה המוציא. לפי שברכת המוציא תדירה מברכין על השלמה. וכן מצאתי בשם רבינו גרשום ז"ל. ובוצע ואינו אוכל עד שבוצע מן הפרוסה שתחתיה. ומברך על אכילת מצה. ואוכל משתיהן יחד. ונותן לכולם, וצריכין להסב. דאמר מר מצה צריכה הסיבה. אבל רבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל פירשו שמברכין המוציא על הפרוסה. ועל אכילת מצה על השלמה. ובשם הר' זרחיה בעל המאור מצאתי שמברך על הפרוסה שתי ברכות. המוציא. ועל אכילת מצה. אלא מתוך שנהגו לתת בקערה שלש מצות לשמורים. רוצין לקיים מצוה בכל אחת ואחת. באחת מברכין המוציא. ובאחת על אכילת מצה. ובאחרת כורכין מצה בחזרת לעשות זכר לפסח.
ולאחר שאכלו המוציא ועל אכילת מצה בהסיבת שמאל. נוטל הבקי חזרת שהיא עיקר של מצוה של מרור. ומברך עליה על אכילת מרור. ומטבל בחרוסת ומשקעה שם יפה יפה משום קפא. לפי שעכשיו שהוא לילה אם יש שם תולעת לא יראה אותו. והחרוסת הוא רפואתו שמונעתו להזיק. ואוכל ממנו כזית לכל הפחות, ונותן לכולם ואוכלים בלא הסיבה. דאמר מר מרור אינו צריך הסיבה. לפי שהמרור זכר לוימררו. דהיינו זכר לעבדות. והסיבה על שם החירות. ובשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי בדין היה לברך עכשיו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור. אלא לכך מברכין על הירקות קודם ההגדה כדי שיתמהו התינוקות על אכילת ירק קודם הסעודה. שהרי אין רגילין לאכול ירקות עד לאחר הסעודה. ומפני כך הן שואלין מה נשתנה. ואי אפשר לברך על אכילת מרור קודם ההגדה לפי שנאמר (במדבר ט') על מצות ומרורים יאכלוהו. תכף למצה תהא ברכת מרור. ובשם הר' אביגדור ז"ל מצאתי מה שאין מברכין בורא פרי האדמה באכילת מרור. לפי שהפת פוטרתו. משום דהוי דברים הרגילין לבוא מחמת הסעודה והביאן בתוך הסעודה. שאין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. ואף על פי שעכשיו הוא בא לשם מצוה. בשביל זה לא יצטרך ברכה אלא על אכילת מרור בלבד.
ולאחר שאכלו מרור כזית לכל הפחות לכל אחד ואחד. נוטל המצה השלישית של שמורים. וחזרת. וכורכן יחד ואוכלן כאחת בלא הסיבה, שהרי יש בה מרור שאינו צריך הסיבה. ועוד שהרי כבר אכלו המצה. וצריך לכרוך כזית מצה עם כזית מרור לכל הפחות ולאכול זכר למקדש כהלל דאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. ואינו מברך עליהן שהרי כבר בירך על המצה ועל המרור על כל אחד ואחד בפני עצמו. ואינו צריך לטבל החזרת בחרוסת כשאוכלו יחד עם המצה. לפי שהפת נמי מעביר את הארס מן הירקות. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל.
ואוכלין ושותין כל צרכן. ונוטלין חצי המצה הנקראת אפיקומן שהיא נאכלת במקום פסח זכר למצה הנאכלת עם הפסח. כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ואוכלין אותה בהסיבה שהרי היא במקום פסח. והפסח הוא לשם חירות. ואוכלין ממנה כזית כל אחד ואחד לכל הפחות. ואע"פ שהיא מצה של חובה אינו טעונה ברכה שהרי כבר ברכו עליה מתחלה. ועוד לאחר שמילא כריסו ממנה יחזור ויברך. ולאחר שאכלו מצת אפיקומן אינן רשאין לאכול דבר אחר כל הלילה. כדי שלא תפוג טעם מצה מפיו. דאמר מר [קי"ט ע"ב] כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומה שעושין מצה אפיקומן ואין עושין מרור אפיקומן ושניהן כתובין בפסוק אחד כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. הטעם מצאתי בשם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל לפי שמצה בזמן הזה דאורייתא. ומרור מדרבנן. הילכך עבדינן למצה אפיקומן זכר לפסח שהוא מדאורייתא. ולא עבדינן למרור אפיקומן זכר לפסח לפי שהוא מדרבנן. ואם שכח ולא אכל מצת אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שאמר בשם רבו שאינו צריך לחזור ולאכול ממנה. לפי שהיה צריך לברך אחריה והיה צריך לשתות מכוס של ברכה. וקיימא לן דבין שלישי לרביעי לא ישתה. והחזיק הטעם לפי שרוב המצות שלנו הן שמורות ועשויות כתיקון חכמים ויש בהן שימור לשם מצה, והמצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה של מצוה הואיל ונעשה בה שימור לשם מצה. ולאחר שאכלו מצת אפיקומן אם אכלו בתוך סעודתן דבר מזוהם כגון דג ומליח וכיוצא בהן. נוטלין ידיהן ואין מברכין על נטילת ידים. דמים אחרונים אינן טעונין ברכה.
ומוזגים כוס שלישי ומברכין עליו ברכת המזון. ומזכיר יעלה ויבוא בבונה ירושלים. ובשבת אומר נחמנו. ואם טעה ולא הזכיר מעין המאורע חוזר. ואם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב. אומר בא"י אמ"ה אשר נתן מועדים לשמחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש ישראל והזמנים. ומברכים בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל.
ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומר עליו את ההלל בנעימה ובהודאה. כמו ששנינו רביעי גומר עליו את ההלל. ואומר עליו ברכת השיר. דהיינו יהללוך ונשמת כל חי. וחותמין יהללוך ואחר כך אומרין נשמת כל חי וחותמין מלך מהולל בתשבחות. וכשאומר כוס ישועות אשא מגביה את הכוס בימינו ומוליך ומביא על השלחן בשמחת לבב. ואחר כך אומר (תהלים קל"ה) הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' וגו'. ואומר (שם קל"ו) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. דתניא כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. וכיון דשקלי וטרי אמוראי לפרושי איזהו הלל הגדול ש"מ דצריך לאומרו. כך מצאתי בספר שבולי הלקט. ומברכין בורא פרי הגפן. ושותין בהסיבת שמאל. ונהגו לומר רהיטין ופיוטין מסודרין בדברי שבח והודאה. וטוב להרבות בהן להזכיר הנפלאות והנסים שעשה לנו הקב"ה ברחמיו וחסדיו. ובין ארבעה כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה. ומפורש בירושלמי [פ"י ה"ו] למה בשביל שלא ישתכר ונמצא מתבטל מכוס רביעי ומלגמור את ההלל. והלא משוכר הוא. מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון. יין שבתוך המזון אינו משכר. יין שלאחר המזון משכר. ואם תאמר א"כ בין ראשון לשני למה מותר לשתות. והלא אינו יין שבתוך הסעודה. יש לומר כיון שלא אכל עדין ודעתו לאכול. אינו יכול לשתות כל כך שישתכר. ועל כן מותר. כך מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל.
<h2>דף קטז.</h2>
פירוש ההגדה. הא לחמא עניא. למה נקראת המצה לחם עוני. כדתניא (דברים ט"ז) לחם עוני. שעונין עליו דברים. פירוש קריאת ההגדה והלל על אכילתו. ד"א מה דרכו של עני בפרוסה. אף כאן בפרוסה. שבוצעין המוציא בפרוסה. ד"א מה עני הוא מסיק את התנור או את הכירה ואשתו אופה. אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. שאין לעני שפחות ועבדים לעבדו. אלא הוא עצמו צריך להיות הוא מסיק ואשתו אופה. אף כאן העשיר הוא מסיק ואשתו אופה. כדי למהר עשית המצה שלא תבוא לידי חימוץ. וי"מ למה נקרא לחם עוני. לפי שאין לשין אותו אלא כשיעור קרבן עני. דהיינו עומר שהוא עשירית האיפה הבאה בדלי דלות. כל דכפין ייתי וייכול. מצאתי בשם רבינו ישעיה לפי שחובת כל אדם לאכול מצה בליל ראשון של פסח כמו שכתוב (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות. הכתוב קבעו חובה. על כן מזמנים מי שאין לו מצה בלילי הפסח. יש מפרשים כל דכפין ייתי ויכול. כל אדם ירעיב עצמו בערב הפסח כדי שיאכל מצה בתאוה. כל דצריך ייתי ויפסח. רבי ישעיה ז"ל כתב דלא גרסינן ליה לפי שאין לנו פסח עתה. ומסתברא שטוב הוא לאומרו. ופתרון ויפסח נוכל לפרשו כמו ויפסע. וכה פתרונו לפי שתחילה זימן ואמר כל דכפין ייתי ויכול. חזר ואמר כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר יעבור עלי לסעוד אצלי. לפיכך הגון לאומרו. וגם בשם החבר רבי בנימין ב"ר אברהם הרופא ז"ל מצאתי. שאין לסלקו לפי שההגדה מסודרת על סדר הפסוקים. ועוד שחובה עלינו לעשות דבר שיהא זכר לפסח. שהרי אנו משימין בקערה שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה. ועוד שאנו כורכים מצה ומרור יחד זכר לפסח שכתוב (במדבר ט') על מצות ומרורים יאכלוהו. ועוד שהרי אפיקומן אנו אוכלים אותו במקום הפסח. לפיכך ראוי והגון לאומרו. הא שתא הכא לשתא דאתיא בארעא דישראל. הא שתא הכא עבדי, לשתא דאתיא בארעא דישראל בני חורין. יש מפרשים אחרי שהזכרנו ענין פסח. צריכים אנו להזכיר דברי נחמות להרחיב לב אומרי ההגדה. כלומר אף על פי שאנו עתה בגלות ובשעבוד. ואין אנו יכולים לעשות פסח כראוי. כבר הבטיחנו המקום להוציאנו מעבדות לחרות מן הגלות הזה ולהושיבנו בארץ ישראל כבראשונה, יהי רצון מלפניו שיקיים לנו הבטחתו בשנה הזאת שנעשה פסח של שנה הבאה בירושלים. יש מפרשים למה אומרים בבא זו בלשון ארמית. לפי שבירושלים היו מספרים בארמית בלשון שמחה. ומורי הרב חביבי פירש מה שאומרים אותו בלשון ארמי לפי שהוא היה הלעז שלהם שהרי בבבל נתקן, כדי להבין הנשים והעם והתינוקות, לקיים מצות (שמות י"ג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה. כמו שמפורש לפנינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. לעשות להם פתח שישאלו ויפטר מלומר מה נשתנה. ובשם החבר ר' בנימין ב"ר אברהם הרופא ז"ל מצאתי, מה טעם אומרים אותו בלשון ארמי לפי מה שדרשו רבותינו במדרש איכה (איכה א') גלתה יהודה מעוני. לא גלו ישראל עד שאכלו חמץ בפסח. כדאמרינן מצות לחם עוני. לכך נהגו לאומרו בלשון ארמי כדי שלא לגלות החטא.
מה נשתנה הלילה הזה, פירש רבינו ישעיה ז"ל. זה נתקן עבור מי שאין לו מי שישאל. שאילו היה לו בן חכם שהיה שואל, לא היו צריכין לומר מה נשתנה. ואם אין מי שישאל אפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח חייבים לשאול זה את זה. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. אכילת ירק קרי טיבול. על שדרכו ליאכל על ידי טיבול חומץ או חרוסת וציר. והלילה הזה שתי פעמים. טיבול ראשון וטיבול שני. וטיבול ראשון אינו חובה. אלא בשביל התינוקות שישאלו. ויאמרו התינוקות בכל לילה אנו אוכלים הירקות בתוך הסעודה ועכשיו לפני הסעודה. והלילה הזה כלנו מסובין שגם השמש צריך להסב. ובן לפני אביו. ואשה חשובה אצל בעלה. צריכין להסב. ותימה הוא לפי שהוא דרך חירות ושררה.
עבדים היינו לפרעה במצרים. היא תשובת מה נשתנה. הבן שואל מה נשתנה. ואביו משיבו עבדים היינו, ולפיכך נשתנה הלילה הזה באכילת מצה ומרור והסיבה מכל שאר הלילות. ואם תאמר מה דהוה הוה. מה לנו לספר בזה עתה. לכך מסיים ואומר שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים. עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה וכו'. ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. כדאמרינן אפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלים זה את זה. כדי לקיים מצות והגדת. והנה מביא ראיה הלכה למעשה.
מעשה בר' אליעזר ור' יהושע וכו', בבני ברק. שם מקום. הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. מצאתי בשם החבר רבי בנימין ב"ר אברהם הרופא ז"ל. בא להודיענו שאלמלא קריאת שמע שהיא מצוה עוברת לא היו נמנעין מלספר ביציאת מצרים. אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה. יש מפרשים כבן שבעים, ולא בן שבעים. לפי שקפצה עליו זקנה ביום שנתמנה נשיא. ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. מצאתי בשם החבר רבי אפרים קלעי ז"ל. לא זכיתי, לא נצחתי לחכמים שיודו לדברי. כדאמרינן בהא זכינהו פלוני לרבנן, שנצחם בראיותיו. ובשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי. לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, שהייתי סבור שאין מצוה אלא ביום. עד ששמעתי דרשת בן זומא. ומאז ואילך תיקן לאומרו ביום ובלילה. ביום אמת ויציב, ובלילה אמת ואמונה. ואם תאמר וכי רבי אליעזר לא היה מתפלל קודם לכן ערבית. שמזכיר בה יציאת מצרים. יש לומר מדלג היה. ואפילו בקרית שמע היה מדלג פרשת ציצית. דכתיב (במדבר ט"ו) וראיתם אותו. פרט לכסות לילה. ובלילה אינו חובת ציצית. כי בפרשת ציצית אינו כתוב בשכבך ובקומך. ובכל כך היה מדלג עד ששמע דרשת בן זומא וקבעה חובה. (דברים ט"ז) ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. שהיה לו לומר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ימי חייך. ולא הוצרך לומר כל. אלא לרבות את הלילות. וחכמים אומרים. חכמים שהיו חולקים על בן זומא היו דורשים ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך להביא את ימות המשיח. כדאמרינן לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה. אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפילה לה.
ברוך המקום. להקב"ה קורא מקום. שהוא מקומו של עולם. ואין עולמו מקומו. כדאיתא בתנחומא, (שמות ל"ג) הנה מקום אתי. הנה אני במקום פלוני לא נאמר. אלא הנה מקום אתי, שהוא מקום עולמו. ואין עולמו מקומו. ברוך שנתן תורה לישראל ברוך הוא. יש מפרשין לפי שרוצה לדרוש מקראות הללו הכתובים כנגד ארבעה בנים. מתחיל בברכת התורה. וכן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. התחלת דרשה היא ומברך תחילה ואח"כ דורש. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. דבר בפני עצמו הוא. ואינו סמוך על מה שאמור למעלה. ופירושו. מצות ההגדה היא כתובה בארבעה מקומות. ולפי המקראות הכתובים אנו למדין שכנגד ארבעה בנים דברה תורה. כמו שמפרש והולך, וקורא אותם בנים כלומר שעדיין אינן יודעין כלום כמו נערים.
חכם מה הוא אומר (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. פסוק זה כתוב בפרשת ואתחנן. וכתיב בתריה ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'. ויתן ה' אותות ומופתים וגו', ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו'. ויצונו ה' לעשות את כל החקים וגו'. מצאתי בשם רבינו קלונימוס ז"ל. זו היא השאלה של בן חכם. למה אנו אוכלין החגיגה קודם הפסח. והלא הפסח עיקר הנס. והיה לנו לאוכלו תחלה. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח. שלפיכך אנו אוכלין החגיגה תחלה לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בגמר אכילה כשנפטרין מתוך סעודתן אוכלין הפסח כדי שיהיה טעם הפסח בפיו. ולאחר שאכל את הפסח אין מפטירין אפיקומן. כלומר אפיק"ו מינ"י מזו"ן לקינוח סעודה, שלא להפקיע טעם הפסח מפיו. וזהו שאנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש. ואמרינן התם כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. וכן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. עוד מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. ואם תאמר והלא הוא לא שאל אלא מדברי תורה. שאמר אשר צוה. החקים שנצטוו במצרים והוא משיב לו מדרבנן. שאכילת הפסח לאחר כן מדרבנן. יש לומר מה העדות והחקים והמשפטים דהיינו לאכול חגיגה ופסח ונראה שהפסח הוא עיקר מדאורייתא. וכן שואל אותם למה שניתם הסדר. והוא עונה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כמו שפירשנו. ואחי ר' בנימין נר"ו כתב. אף על פי ששאלת החכם ותשובתו היא האחרונה שבכל אלו השואלים. אפילו הכי הקדימוה בהגדה, שראוי להקדים בדברי חכמה. ועוד שאנו צריכין לדרוש בפסוק (שמות י"ג) והגדת לבנך. ולסמוך אחריו סדר תחלת השעבוד איך נתגלגל תחלת ירידתן ושעבודן. והאותות והנסים שנעשו שם עד שעת יציאתן לחירות. ובודאי שאלת החכם על ענייני הפסח שואל. שכן כתוב מה העדות והחקים והמשפטים. וכתיב התם (שם י"ב) זאת חקת הפסח. וכתיב (במדבר ט') ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו. וכשם שהוא שואל כענין כך משיבין לו כהלכה. על חקת הפסח שאל. ועל חקת הפסח משיבין לו. כמו שכתב בענין (דברים ו') ויצונו ה' לעשות וגו'. וכך היא השאלה, כשרואה הבן החכם אביו עם שכניו נמנין על פסח אחד. ופעמים מגיע לאחד מהן חלק מועט. והן מקפידין עליו לאכלו. מה שאין רגילין לעשות בשאר הימים. להתאסף ולהתחבר יחד בסעודה. ולהקפיד לחלק מועט כזה. לכך הוא שואל מה העדות והחקים. כלומר למה אתם צריכין להתחבר יחד בסעודה עתה שהוא יום חגיגה ודרך העולם לחוג ולשמוח עם אנשי ביתו. ואם מפני חיבת הפסח. הרי יכולין לשלוח מנות איש לרעהו כמו משאר הקרבנות. והנה שאלתו בדרך מוסר וחכמה. מה העדות והחקים והמשפטים. וכלל עצמו עמהם שאמר אשר צוה ה' אלהינו. ומה שאמר אתכם ולא אותנו. פירש ר' צדקיה ב"ר בנימין אחי שני ז"ל שאין בזה מוציא עצמו מן הכלל כיון שאמר אלהינו. אלא לפי שאין שוחטין פסח על הקטן. וכשם ששאל כענין כך תהא תשובתו כהלכה. ואמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאין מפטירין מחבורה לחבורה. כדכתיב (שמות י"ב) בבית אחד יאכל. ומתרגמינן בחבורא חדא יתאכל. ופתרון אפיקומן כלומר אפיקו מאני מהכא. ואע"פ שאין מקום עתה לשאלה זו שאין פסח בזמן הזה. לא סלקוה מן ההגדה שהרי יש לנו מצת אפיקומן במקומו. וכשאומרים אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מנהגנו לאחוז חצי המצה הטמונה במפה שהיא אפיקומן ולהראותה לכל בני המסיבה, כלומר שהיא זכר לפסח.
רשע מהו אומר (שם) מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל כשם ששאל ברשע לבבו. כך יענה לו. הוא אומר לכם ולא לו. אף אתה ענה אותו בעבור זה עשה ה' לי. לי ולא לו. שאילו היה שם לא היה נגאל. אלא היה מת בשלשת ימי אפילה. ואחי ר' בנימין נר"ו כתב מה העבודה הזאת לכם. בירושלמי מפרש. מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה. פירוש דקאמר לשון עבודה. ותימה דקרא נמי לשון עבודה כתיב (שם י"ג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ויש לומר כיון שלשון עבודה משמע על שני פנים. האחת עבודת רצון מאהבה. כמו (שם כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם. (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם. והשנית עבודת טורח ועמל. כמו (שמות א') ויעבידו מצרים. (שם ו') ומעבודה קשה. ואנו רואים בו מדת רשע. שהרי הוציא את עצמו מן הכלל דקאמר לכם. דמשמע לכם ולא לו. וכפר בעקר. שלא הזכיר השם בענין ואינה נראית לו עבודת השם. לכך אמר מה העבודה הזאת לכם. כלומר הטורח הזה עליכם למה. וכי מה אתם זוכים בו. אף אתה הקהה את שניו. כמו (יחזקאל י"ח) ושני הבנים תקהינה. כלומר תן לו משלו. ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי. לי ולא לו שאילו היה שם לא היה נגאל. לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא אינו מאמין בגאולה. לפיכך אינו ראוי להגאל. וכן מצינו כשאמר אלישע (מלכים ב' ז') כעת מחר סאה סולת בשקל וגו'. ויען השליש ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים ולא האמין. והנביא השיבו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות. מדה כנגד מדה. ועוד כתב אחי. יש תמיהין ואומרין שאין תשובת הבן הרשע על סדר המקראות. כמו שמסודר בהגדה, ונראה בעיני שאין בזה שנוי. וכסדר המקראות בפרשה כך סידרן בהגדה. והא לך סדר המקראות. בפרשת משכו כתיב (שמות י"ב) והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא וגו'. ובפרשת קדש לי כתיב (שם י"ג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. וסמיך ליה והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והוא מוסב על השאלה של מעלה בפרשת משכו. מה העבודה הזאת לכם. שהרי כאן נמי כתיב עבודה כמו שנאמר בסמוך למעלה ממנו ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, ואף על פי שמרוחקין הפסוקין זה מזה. לשון עבודה היא המקרבתן. להודיע שהיא תשובת השאלה של מעלה. ומה שהשיב תחלה ואמרתם זבח פסח. אין בו כל צורך תשובתו. אלא אע"פ שהוא רשע ושאל ברשע לבבו מה העבודה הזאת והטורח הזה עליכם. צריך להודיעו עיקר המצוה כדי שלא יבזה אותה. לכך אמר זבח פסח הוא. כלומר אינה עבודה של טורח אלא עבודה של רצון. שאין לשון זבח אלא רצון. כמא דתימא (ויקרא כ"ב) לרצונכם תזבחו. וכן על מה שלא הזכיר השם וכפר בעיקר. לפיכך משיב ואומר לו לה'. לשם השם אנחנו עושין, ומה שאמר לכם ולא לו שהוציא עצמו מן הכלל. תשובתו בפסוק והגדת. בעבור זה עשה ה' לי. לי ולא לו. ואם היו שני הפסוקים מקורבין לא היה צריך להתחיל הפסוק השני והגדת. אלא היה מחבר תשובת בעבור זה אל ואמרתם זבח פסח לפי שהוא סיום התשובה. עכשיו שהפסוקים מרוחקין והוצרך להתחיל בו והגדת לבנך נמצינו למדין עוד ממנו שאנו צריכין להגיד הענין למי שאינו יודע לשאול. גם שנוי הלשון והגדת מוכיח שהיא פתיחת פתח והגדה למי שאינו יודע ואינו שואל. שבכל השאר שכתוב בהן שאלה נאמר ואמרתם זבח פסח. ואמרת אליו, ואמרת לבנך. וכאן נאמר והגדת, למי שאינו שואל. ולא הוצרך לסדרן הכתוב בשאלת הבן הרשע ואמרתם זבח פסח, שאין בזה תשובה כנגד רשעו. לפיכך קיצר בלשונו. וכתב בעבור זה עשה ה' לי. לי ולא לו ודיו.
תם מה הוא אומר מה זאת. תם קורא למי שאינו חכם שיודע להעמיק ולהסדיר שאלתו דרך מוסר וחכמה. וגם אין בו רשע להעמיק ברשע לבבו. אלא שואל כתם מה זאת. וכן הוא הפסוק בפרשת בא אל פרעה (שמות י"ג) והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
ושאינו יודע לשאול את פתח לו. עשה לו פתח כדי שיבין וישאל. כמה דתימא (משלי ל"א) פתח פיך לאלם שנאמר והגדת לבנך. יכול מראש חדש. כלומר מאחר שאנו מקדימין לדרוש בהלכות המועד קודם המועד. אם כן בזה יעשה פתח לבנו. ותהיה מצות והגדת נוהגת מראש חדש. שהרי עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח. שנאמר (שמות י"ב) דבר אל בני ישראל החדש הזה לכם ראש חדשים, וכתיב דבר אל בני ישראל לאמר בעשור לחדש ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ת"ל ביום ההוא. כלומר מצות ההגדה נוהגת ביום הנס. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום. כלומר משעת שחיטת הפסח שהרי כתיב בו (דברים ט"ז) מועד צאתך ממצרים. ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. הא למדת שמצות ההגדה בשעת אכילתו של פסח. ולא בשעת אזהרתו. ולא בשעת לקיחתו. ולא בשעת שחיטתו. ובזמן שבית המקדש קיים. הוא אומר בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך. ולשון זה משמע שמראה לו באצבע על השלחן. מה זו מרור זה, ולכך צריך להגביהן ולהראותן לכל בני המסיבה בשעה שאומר מצה זו, מרור זה.
מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו'. לפי מה ששנינו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ואמרינן עלה מאי גנות. רב אמר מתחלה כו'. ושמואל אמר עבדים היינו. ועבדינן כתרוייהו. ומתחלה הוא מוסב על מה שאמרנו למעלה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ומצאתי מפרשין לפי שהמומר אסור באכילת הפסח. כדאמרינן (שמות י"ב) כל בן נכר לא יאכל בו. ואנו עוסקין בהלכות הפסח. לפיכך הזכיר על זה. וכדי שישמעו הבנים וילמדו מוסר. והנכון לפי שהוא צריך להזכיר יציאת מצרים וירידתן לשעבוד איך היה, והנסים והנפלאות שעשה עמנו. בא להודיע כי הכל היה ממנו מרוב אהבתו אלינו. שהרי לאברהם היו כמה בנים ומכולם לא בחר אלא ביצחק. וכן ליצחק יעקב ועשו. ולא בחר אלא ביעקב. כמו שמפרש והולך. וגזר עליהם שעבוד בעוה"ז כדי לזכותם בעוה"ב. כמפורש בב"ר בענין בין הבתרים. (יהושע כ"ד) וארבה את זרעו. מפורש בירושלמי [פ"י ה"ה] וארב כתיב. הרבה ריבים רבתי בעבורו. ואתן לעשו את הר שעיר. יש מפרשין הר שידין. על שם (ישעיה י"ג) ושעירים ירקדו שם. ויעקב ובניו ירדו מצרים. לפרוע שטר חוב שנגזר עליהם בין הבתרים.
ברוך שומר הבטחתו של ישראל, ברוך הוא. יש מפרשין שצריך לברך תכף לירידתן לשעבוד. שכשם שמברכין על הטובה. כך מברכין על הרעה. ובשם החבר רבי בנימין ברבי אברהם הרופא ז"ל מצאתי. ברוך שומר הבטחתו של ישראל ברוך הוא. כלומר ברוך המקום שעתיד לשמור לנו ההבטחה של גאולה שהבטיחנו. ברוך הוא שהוא מחשב את הקץ תמיד. ואומר מתי יבוא הקץ והעת של גאולה לעשות מה שאמר והבטיח לאברהם אבינו בין הבתרים שנאמר (בראשית ט"ו) ויאמר וגו'. בארץ לא להם, בבבל. ועבדום, במדי. וענו אותם, ביון. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, בארם. ובכולם חתם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הרי ההבטחה של גאולה. כך נדרשין בב"ר. עוד מצאתי טעם אחר משמו. ברוך שומר הבטחתו של ישראל. ששמר להם הבטחתו שהבטיחם להוציאם מארץ מצרים והיה מחשב את הקץ לדלגו ולקפצו. וכך פירושו. שאותן ק"ץ שנים שאנו חסרים לשעבוד מצרים ממה שהיתה הגזרה. שהגזרה היתה ארבע מאות שנה. והם לא נשתעבדו אלא מאתים ועשר. הרי אנו צריכין להשלים החשבון ק"ץ שנים. ולפי שהקב"ה היה חפץ לקרב גאולתן של ישראל חשב אותן ק"ץ שנים משעה שהיתה הגזרה בין הבתרים. שכשאתה מחשב מבין הבתרים עד שנה שיצאו ישראל ממצרים תמצא ארבע מאות ושלשים שנה מכוונין. צא ולמד משמעות המקראות ופירושן. בגזרת בין הבתרים כתיב ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וביציאת מצרים כתיב (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכשאתה מחשב כל השנים שעמדו ישראל במצרים משעה שירדו עד שעה שיצאו. לא תמצאם אלא מאתים ועשר שנים. בוא וראה כי קהת מיורדי מצרים היה והיה קל"ג שנים. עמרם בנו חיה קל"ז שנים. וביציאת מצרים כתיב (שם ז') ומשה בן שמנים שנה בעמדו לפני פרעה. וכשאתה כולל שנות קהת. ושנות עמרם. ושמנים של משה. אינם עולים לארבע מאות שנה. כל שכן שאתה צריך להוציא מהן כל השנים שהיו לו לקהת עד שלא ירדו למצרים. ועד שלא הוליד את עמרם. וכן אתה צריך להוציא השנים שהיו לו לעמרם עד שלא הוליד את משה. ואיך תמצא החשבון מכוון. והנה אנחנו צריכין למדרש רבותינו ז"ל. אמרו רבותינו כי כשירדו למצרים נולדה יוכבד בין החומות והיא השלימה מנין שבעים נפש. שכשאתה מונה פרטן לא תמצאם אלא ששים ותשע. ותניא בסדר עולם. בת מאה ושלשים היתה יוכבד כשילדה את משה. הרי מירידתן למצרים עד שנולד משה מאה ושלשים שנה. וכתיב ומשה בן שמונים שנה וגו'. הרי מאתים ועשר. וסימן לדבר רד"ו שמה (רד"ו בגימ' הכי הוי). והנה אנו צריכין להשלים ארבע מאות שנה של גזירת בין הבתרים ק"צ שנה. וזהו שאמרנו למעלה שהקב"ה מחשב את הקץ. פירוש אותן ק"צ שנה. החסרים מחשבון ארבע מאות שנה חישב אותן מבין הבתרים. שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' משעה שיהיה לך זרע. והוא זמן תחלת הגזירה. צא ולמד ששים שנה של יצחק עד שנולד יעקב. כדכתיב (בראשית כ"ה) ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. וק"ל שנה שהיו לו ליעקב כשירד למצרים. כדכתיב (שם מ"ז) ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. הרי ק"צ שנה משנולד יצחק עד שירדו למצרים. ובמצרים עמדו מאתים ועשר שנים. הרי ארבע מאות שנה מכוונין משנולד יצחק עד שיצאו ממצרים. נמצא הפסוק של גזירת בין הבתרים מקוים. וכך משמעו של פסוק, ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. כלומר תדע כי גירות יהיה נגזר על זרעך מעת שיולד, ועבדות וענוי. וסוף הגירות והשעבוד והענוי יהיה לארבע מאות שנה. כזה שכותב בשטר חוב. עד יום פלוני תפרע לי כך וכך. תדע שכל שנות האבות היו בגירות וטלטול. (שם כ"ו) וישב יצחק בגרר. ויאמר אבימלך לך מעמנו וכן אמר יעקב ימי שני מגורי, שכולן היו בכלל גירות. והנה צריכין אנו לקיים הפסוק השני. דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמרו רבותינו כי כשנדבר לאברהם בין הבתרים היה אברהם אבינו בן שבעים שנה. וכשנולד יצחק היה אברהם בן מאה שנה. נמצא משנגזרה הגזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק שלשים שנה. ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת"ל שנה. וכך משמעו של פסוק. ומושב בני ישראל אשר ישבו באותה גזירה ושטר של גירות ושעבוד הנגזר עליהן במצרים משעת הגזירה עד שפרעו אותו החוב. שלשים וארבע מאות שנה. והנה כל המקראות מקויימין דבורין על אופניהן.
והיא שעמדה לאבותינו ולנו. פירש אחי ר' בנימין נר"ו. הבטחת הגאולה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים כשהראה לו השעבוד והגליות. היא אותה ההבטחה שעמדה לאבותינו במצרים, בבבל, ובמדי, וביון. והיא העומדת לנו. שאז הראה לו כל הגליות. וכן הוא מפורש בב"ר. (שם ט"ו) אימה זו בבל, חשכה זו מדי, גדולה זו יון. נופלת עליו זו ארם. וכשם שהראה לו השעבוד כך הראה לו הגאולה. כמו שפירשנו למעלה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. על כולן הוא אומר כן.
שלא אחד בלבד עמד עלינו. כלומר לא המצריים בלבד עמדו להרע לנו. אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. עומדים עלינו רשעים להרע לנו ולכלותנו, בכח אותה הגזרה של גליות שנגזרה בין הבתרים, והקב"ה מצילנו מידם כמו שהבטיחנו.
צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שגם הוא בא מכח אותה הגזרה. שפרעה לא גזר בתחלת גזרתו אלא על הזכרים. כדכתיב (שמות א') כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבן בקש לעקור את הכל. שנאמר (בראשית ל"א) יש לאל ידי לעשות עמכם רע. אלמלא החלום כמו שמפרש והולך. ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר וגו'. וזהו שנאמר (דברים כ"ו) ארמי אובד אבי. שלא בא אלא לאבדו. והקב"ה מצרף להם לרשעים מחשבה למעשה. לכך נאמר ארמי אובד אבי. לאחר שניצול מלבן בא לו פגע אחר. שנאמר וירד מצרימה. והנה דורש והולך כל סדר הפסוקין כדאמרינן התם. ודורש מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה. וסדר המקראות בפרשת כי תבוא. ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו. וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ודורש והולך כל אחד ואחד על משמעו. וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור. פירוש כשירד יעקב אבינו למצרים. באונס ירד ולא ברצון. לפי שהיה יודע שעתידין בניו להשתעבד שם. ואלמלא גלגול יוסף לא ירד לשם. ומנין שהיה אנוס שנאמר (בראשית מ"ו) אל תירא מרדה מצרימה. מכלל שהיה ירא לרדת. מפני השעבוד. ויגר שם. מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים. פירוש להתישב שם. אלא לגור להתגורר שם עד שיעברו שני הרעב. ואחר כך ישוב לארץ כנען. שנאמר (שם מ"ז) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וגו'. במתי מעט כמה שנאמר (דברים י') בשבעים נפש ירדו וגו'. ופתרון במתי מעט באנשים מועטים כמא דתימא (שם ב') כל עיר מתים. והם שבעים כנגד שבעים אומות. ויהי שם לגוי גדול. מלמד שהיו ישראל מצויינים ומסומנין, לגוי גדול. לשון ציון. ואחי רבי בנימין זצ"ל פירש אע"פ שהיו אנשים מועטים מתי מספר. לא היו נבלעים במספר כל ההמון הגדול שבמצרים. אלא היו מסומנים ומצויינים בדתם ומנהגם עד שהיו ידועים ונכרים ונקראים גוי בפני עצמו. כלומר שהיו נחשבים אומה בפני עצמה. דאמר מר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם. ושלא שינו את לשונם. ושלא היו בהם פרוצים בעריות. ושלא היו בהם מלשינים. לגוי גדול, עצום. כמו שנאמר (שמות א') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו'. פירושו כמשמעו שהיה עם סגי ותקיף כתרגומו. ורבינו ישעיה ז"ל פירש לגוי גדול אינו מדבר ברבוי עם. שהרי אומר לפניו עצום כמו שנאמר. אלא פירוש לגוי גדול שהיו גדולים וחשובים במצרים. כמו שאומר אדם גדול. וכמו שנאמר (שם י"ב) גם האיש משה גדול מאד וגו'. ורב כמו שנאמר (יחזקאל ט"ז) רבבה כצמח השדה וגו', פירש רבינו ישעיה זצ"ל, ורב אינו שם דבר כמו הרבה. שהרי אומר עצום, אלא פירושו הולך ומתרבה. ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו וגו'. זה מדבר כשהיו בנות ישראל יולדות בשדה מפני פחד המצריים. כמה שנאמר (שה"ש ח') תחת התפוח עוררתיך. פירוש לשון (מלאכי ב') ער ועונה. כלומר שם עשיתי אותך לי לבן. ושמה חבלה ילדתך. לשון חבלי יולדה. ומה שאומר באברהם (בראשית ט"ו) ואנכי הולך ערירי. פתרונו בלא ער, כמה שיאמר מן שרש (איוב ל"א) בכל תבואתי תשרש. והתרגום שלו בלא ולד. וכשהיו בנות ישראל יולדות בשדה היתה בולעת הארץ את הולדות מפני המצריים. והיו המצריים חורשים עליהם, כמו שכתוב במדרש (תהלים קכ"ט) על גבי חרשו חורשים. ולאחר כן ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח, שהיו חוזרים לבתיהן כשהן גדולים. ואת ערום ועריה מן המצות כשגאלתיך ממצרים.
וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר (שמות א') הבה נתחכמה לו וגו'. יש מפרשין וירעו. נתחכמו היאך להרע לנו. אמרו שוטה היה עשו שהיה ממתין עד שימות אביו להרוג את יעקב. שבין כך ובין כך הוליד בנים וגדלתן. וכן לבן שהלך אחר החלום שנאמר לו (בראשית ל"א) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. אבל אנו נתחכם לעקור את כלם כדי שלא ירגישו. ופתרון וירעו. בחרו הגזירה הרעה שיכלו לבחור להרע לנו. ויענונו כמה שנאמר (שמות א') וישימו עליו שרי מסים וגו'. ויש מפרשין בסבלות ע"ז שהיו משעבדין אותם לע"ז, כמה דתימא (ישעיה מ"ו) ישאוהו על כתף יסבלוהו. ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו שנאמר ויעבידו מצרים וגו' בפרך. בתחלה בפה רך. ולבסוף בפרך.
ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמה שנאמר (שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו'. אע"פ שלא נזכרו אבות בפסוק הזה. הפסוק שלאחריו מוכיח. וישמע אלהים את נאקתם וגו'. וכה"א (שם ג') ה' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם וגו'. וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר (שם ב') ויזכר אלהים את בריתו וגו'. וישמע אלהים את נאקתם וגו'. יש מפרשין וישמע ה' את קולנו בזכות אבות. באברהם נאמר (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי. ביצחק נאמר (שם כ"ז) הקול קול יעקב. אחד לו ואחד ליעקב. וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. כמה שנאמר (שמות ב') וירא אלהים את בני ישראל וגו'. פירש רבינו ישעיה ז"ל אין זה עוני השעבוד. שהרי כבר נאמר ואת לחצנו. אלא זהו פרישות מנשותיהן כדי שלא להוליד, ולהמית את הילדים. ואחי רבי בנימין נר"ו פירש ענינו. כמו (בראשית ל"א) אם תענה את בנותי. מגזרת (שמות כ"א) ועונתה. כמו ערירי הפך ער. (ישעיה י') מסעף פארה הפך (שם כ"ז) וכלה סעיפיה. אף כאן ענוי הפך עונה. וזהו מניעת התשמיש. שכיון שגזרו (שמות א') אם בן הוא והמתן אותו. פירשו מנשותיהן אמרו מה לנו להוליד לבטלה. והיו בהן מי שהיו סומכין על הנס ולא פירשו מנשותיהן. לפיכך גזר למילדות אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה. כיון שראה פרעה שלא הועיל בגזרתו כלום. כדכתיב ותחיין את הילדים. חזר וגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.
ואת עמלנו אלו הבנים. כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו'. הבנים קרוין עמל לפי שהאדם עמל בהן בגדולן. ומצינו כיוצא בזה (קהלת ה') למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. הם הבנים. וכדאמרי' בעון נדרים בנים מתים.
ואת לחצנו זה הדחק. כמה שנאמר (שמות ג') וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. יש מפרשין על שם הדחק שהנוגשים דוחקים אותן להשלים תוכן הלבנים. וכן תרגום (שם ה') והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם וגו'. ושולטניא דחקין למימר.
ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו. כמה שנאמר (שם י"ב) ועברתי בארץ מצרים וגו'. פירש רבינו ישעיה ז"ל, שמשה לא היה שליח אלא לדבר לפרעה. אבל לא היה בידו כח להוציא אלא הקב"ה בעצמו. ואחי רבי בנימין נר"ו פירש, מכת בכורות שהיא המכה האחרונה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים שעל ידי אותה המכה יצאו לחירות. לא הביא אותה על ידי מלאך או על ידי שליח אחר. אלא הוא בעצמו הכה אותם. כדכתיב (שם) ויהי בחצי הלילה וה' הכה. ושאר כל המכות כלן נעשו על ידי משה ואהרן. וזהו שמפרש והולך ועברתי והכיתי כלן מעוטין הן. וזה שאומר ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, אינו קשה. שהמכה עצמה קרי משחית. שנאמר בתחלת הענין ולא יהיה בכם נגף למשחית. ומה שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. משמעו כמו שפירש הרב ז"ל וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאנו ממצרים. עוד פירש אחי. לא על ידי מלאך וכו'. לפי מה שמצינו בכניסתם לארץ נאמר (שם כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' יכול אף יציאתן ממצרים על ידי מלאך. לכך נאמר ויוציאנו ה' ממצרים. הוא בכבודו נגלה עליהן וגאלן. כמו שמפרש לפנינו (דברים ד') או הנסה אלהים לבוא לקחת וגו'. ומה שכתוב (במדבר כ') וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. מצינו שהנביאים נקראו מלאכים. כמה דתימא (שופטים ב') ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, זה פנחס. (דה"ב ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. ויש מפרשין ועברתי והכיתי כל הני מעוטין. אינן מסדר ההגדה ואינן כתובין במכילתא עם כל שאר ההגדה. לפיכך אינן עיקר. ואין רבי נוהג לאמרן.
ביד חזקה זו הדבר. כמו שנאמר (שמות ט') הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. מצינו לשון יד במכת דבר. מפורש באגדת תהלים כל מכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים הביא מכת דבר עם כל אחת ואחת. שנאמר (תהלים ע"ח) ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים. פירוש מכיון שהסגיר מקניהם לרשפים במכת ברד שזהו דבר. ממנו אנו למדין לשאר מכות שהיה דבר עמהן.
ובזרוע נטויה זו החרב. כמו שנאמר (דה"א כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. פירוש מצינו לשון נטיה במכת חרב. וכתב אחי ר' בנימין ז"ל, זהו שם המפורש שנקרא חרבו של משה. והוא כתוב בספר הרזים. ובו היה עושה משה רבינו כל האותות שעשה במצרים. עוד כתב בשם מורי הרב טעם אחר. וכי איזו מכת חרב מצינו במצרים. אלא שזהו מה שדרשו רבותינו ז"ל בפסיקתא דויהי בחצי הלילה. בשעה שאמר משה ומת כל בכור. נתכנסו הבכורות אצל אבותיהם אמרו להם בגין דאמר משה ומת כל בכור וכל מה דאמר משה על הדין עמא אתא עליהון אלא איתון ונפיק אילין עבריא מבינן, ואי לא אינון מיתין. אמרו עשרה בנים לאחד ממנו ימותון וחד מנכון לא יקום על אילין עבריא. אמרין כל סמא דמילתא ניזול גבי פרעה דהוא בכור דילמא הוא חייס על נפשיה ונפיק אילין עבריא מבינן. הלכו אצל פרעה אמרו לו בגין דאמר משה ומת כל בכור וכל מה דאמר משה על הילך עמא אתא עליהון. אלא קום ואפיק אילין עבריא מבינן ואי לא הילך עמא מייתין. אמר קומו צאו וקפחו שוקיהם של אלו. אנא אמרית או נפשי או נפשיהון דאילין עבריא ואתון אמרין הכדין. מיד יצאו הבכורות והרגו באבותיהם ששים רבוא. הה"ד (תהלים קל"ו) למכה מצרים בבכוריהם. שהבכורות הרגו בהם. וזו היא מכת החרב שהיתה במצרים. ובמורא גדול זו גלוי שכינה. פירש שנגלה הקב"ה בכבודו והכה הבכורות והוציאנו מתוכם. כמו שנאמר (דברים ד') או הנסה אלהים וגו'. בב"ר (פרשה מ"ד) א"ר יודן מלבוא לקחת לו גוי עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות הן. ואם יאמר לך אדם ע"ה הן. אמור לו צא מהן גוי שני שאינו מן המנין. והן כנגד השם הגדול בן ע"ב אותיות תדע שכן כתיב (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. שהיו מראים כבודו באצבע. ובאותות זה המטה שנאמר (שם ד') ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. זהו על האותות שעשה עם המטה. שנהפך לתנין וחזר ונעשה מטה ובלע את מטות החרטומים. וכמה אותות שנעשו בו. ומצינו באגדה שהיו חקוקים עליו עשר מכות. נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב כסימנו של רבי יהודה. ובמופתים זה הדם. כמה שנאמר (יואל ג') ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו', זהו שנהפכו מימי מצרים לדם. ומצינו במכת דם שנקראת מופת כדכתיב ונתתי מופתים בשמים וגו'. וכתב אחי רבי בנימין זצ"ל. למה הזכירו מכת דם ומכת דבר מכל עשר מכות. שכשאתה מצרף אותיות שניהם. עולים בגימ' מאתים וחמשים. והוא כנגד חשבון הגדול שדורשין התנאים לפנינו במכות שעל הים. ומכללם אתה למד מכות שלקו במצרים. וכשאתה מצרף מטה וחרב עמהן עולין ארבעתן בגימטריא תקי"ד. ת"ק עולה חשבון כל המכות לפי חשבון כל התנאים שדורשין בהן. וי"ד היתרין כנגד י"ד אותיות הכלולין בעשר מכות שלקו במצרים. ערב כתיב חסר וי"ו. וכן בכר חסר בלא וי"ו. דבר אחר ביד חזקה שתים כו'. עד עתה פירש הפסוקים כענין והוכיח מהן קצת מן המכות שלקו. ועתה רוצה להוכיח מהם כל עשר מכות שלקו במצרים. ביד חזקה שתים. ובזרוע נטויה שתים. ובמורא גדול שתים. ובאותות שתים. ובמופתים שתים. פירוש אף על פי שיד חזקה משמע אחת. וזרוע נטויה כמו כן משמע אחת. מתוך שאנו רואין שמזכיר כאן ובמורא גדול לשון יחיד. ובפסוק או הנסה כופלו לשון רבים ואומר ובמוראים גדולים דמשמע שנים. הרי הם למדין ממנו כמו שכפל במורא גדול כן צריך לכפול יד חזקה ובזרוע נטויה. ויגד עליו ריעו. או יש לומר מתוך שאנו רואין שחלק בין יד לזרוע. ואין יד בלא זרוע ולא זרוע בלא יד. אם כן כשהזכיר ביד חזקה הרי כאן שנים. יד וזרוע. ומצינו לשון חוזק אצל זרוע כמא דתימא (ישעיה מ') הנה ה' אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו וגו'. וכן כשהזכיר זרוע נטויה. הרי כאן שנים זרוע ויד. ומצינו לשון נטויה אצל יד. כמא דתימא (שם ט') ועוד ידו נטויה. ומקרא מפורש בירמיה (כ"א) ונלחמתי אני אתכם ביד נטויה ובזרוע חזקה וגו'. או יש לומר מדקאמר ביד חזקה משמע שמכה וחוזרת ומכה. וכן זרוע נטויה לאחר שהכתה עוד היא נטויה להכות. כן כתב כתב אחי ר' בנימין זצ"ל.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. דצ"ך עד"ש באח"ב. כתב רבינו ישעיה זצ"ל. תימה מה סימן נתן ר' יהודה. וכי אין אדם יודע ליקח מכל תיבה אות אחת ולעשות סימן. אלא לא בא רבי יהודה אלא ליתן סימן המכות שלקו על הים. שר' יוסי היה אומר חמשים מכות. ורבי אליעזר אומר מאתים. ורבי עקיבא אומר מאתים וחמשים. ובין כולם עולה חמש מאות. ועל זה א"ר יהודה הסימן דצ"ך עד"ש באח"ב שעולה חמש מאות ואחד. ובגימט' לא קפדינן על אחת חסר או יתר. ויש מפרשים אחת יתירה כנגד (שמות ח') אצבע אלהים שנאמר במצרים. לכך נתן הסימן להודיע שבכול לקו. ומורי הר' מאיר בשם הר' יהודה החסיד זצ"ל אומר. לפי שבתהלים אינם סדורים המכות כמו שהן סדורין בפרשה. לפיכך נתן ר' יהודה סימנים הללו, להודיע שסדר הפרשה עיקר. ואחי ר' בנימין ז"ל כתב. לפי שהמכות יש מהן בהתראה. ויש בלא התראה. ד"צ בהתראה ך' בלא התראה. וכן ע"ד בהתראה ש' בלא התראה. ב"א בהתראה. ח' בלא התראה. ב' אחרונה בהתראה. ועוד טעם אחר. דצ"ך שלשתם על ידי אהרן. עד"ש, ערוב דבר לא על ידי זה ולא על ידי זה. שחין על ידי שניהם. כמו שכתוב (שם ט') קחו להם. באח"ב. בא"ח על ידי משה. ב', בכורות. לא על ידי זה ולא על ידי זה.
רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים מהו אומר (שם ח') ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא. ועל הים מהו אומר (שם י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה. כמה לקו באצבע עשר מכות כו'. לפי שבמצרים לקו עשר מכות וכתיב בהן אצבע. ובים נמי לקו עשר מכות. וכמו ששנינו במסכת אבות. עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה על הים. כמו שמפורשים באבות דר' נתן ובמכילתא. ובמכות שעל הים נאמר וירא ישראל את היד הגדולה. ויש ביד ה' אצבעות. א"כ יש לנו לידע שאותן עשר מכות המפורשין (בשירת) [על] הים. לקו אותן בכל אצבע ואצבע. כמה לקו באצבע אחת עשר מכות. במצרים. הוא שאמר הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה. היד הידועה שכבר לקו בה. הגדולה שהיא גדולה במכות. בראשונה עשר מכות (לכל) באצבע. ונמצא על הים לחמש אצבעות חמשים מכות. ולר' אליעזר שדורש שכל מה היתה של ארבע מכות. נמצא שהמכות של מצרים שהיו עשר באצבע אחת עולין לארבעים. ושעל הים שהיו חמשים מכות עולים למאתים. ארבעים לכל אצבע ואצבע. ולר' עקיבא שמוסיף לדרוש שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות. נמצא שהמכות של מצרים שהיו עשר עולין לחמשים. ושעל הים שהיו חמש אצבעות. עולין למאתים וחמשים. חמשים לכל אצבע ואצבע.
כמה מעלות טובות למקום עלינו. יש מפרשים לפי שאלו התנאים היו מעלין כל אחד ואחד בחשבון. לפיכך אמר כמה מעלות טובות. כלומר עדיין נוכל לספר ולהרבות במעלות הטובות והנסים שעשה המקום כמה וכמה מרוב חבתו עלינו. וכן מפרש והולך. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים. היה נס גדול והיה די לנו. כמפורש באגדה. (דברים ד') או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. מהו גוי מקרב גוי. כזה שמושך את העובר ממעי אמו שלא בזמנו. שלא היו ראוין לצאת שהיתה מדת הדין מקטרגת עליהן. אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז. אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות. ואחר שכפל לנו את הנס הזה להוציאנו ממצרים ולעשות בהן שפטים על ידי שנשתעבדו בנו. אם עשה בהם שפטים ולא עשה דין באלהיהם. היה נס גדול ודי לנו. ואחר שכפל הנס לעשות שפטים בהן ולעשות שפטים באלהיהם. כדי שלא יאמרו שאותן המכות יראתם הביאה אותם עליהם ולא לקו מחמת השעבוד שנשתעבדו בנו. אם עשה דין באלהיהם ולא הרג את בכוריהם היה נס גדול ודי לנו. והזכיר עשה דין באלהיהם אצל בכוריהם. לפי שבלילה אחד היו שתי המכות והיתה מכתם שוה. כדכתיב (שמות י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. של עץ נרקבת. ושל מתכת נמסת ונתכת. ושל אבן נופלת ונשברת. וכן במכת בכורות. לפי שהיה מנהגן של מצריים כשמת בכורו של אחד מהן היה צר צורתו על הכותל או על הטבלא. ובו בלילה נמחקו ונטשטשו כולן. והיה קשה עליהם כאלו בו ביום קברום. ואחרי שכפל הנס לעשות דין באלהיהם ולהרוג את בכוריהם על ידי שנשתעבדו בישראל שנקרא בן בכור. כמא דתימא (שם ד') בני בכורי ישראל. וכמו שהתרה אותם בתחלה. הנה אנכי הורג את בנך בכורך. אילו הרג את בכוריהם. ולא נתן לנו את ממונם. היה נס גדול ודי לנו. ואחר שכפל הנס להרוג את בכוריהם וליתן לנו את ממונם להעמידנו במקומם לנחלה. וליתן לנו שכר עבודה שנשתעבדו בנו. כמו שהבטיחנו (בראשית ט"ו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אם נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים היה נס גדול ודי לנו. ואחר שכפל הנס לתת לנו את ממונם במצרים. ולקרוע לנו את הים כדי להפרע מהן במים בדבר אשר זדו עליהם להשליך בנים ליאור. ולהורישנו ביזת הים שהיתה כפולה ומכופלת על ביזת מצרים. כמא דתימא (שה"ש א') תורי זהב נעשה לך וגו'. אם קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה היה נס גדול ודי לנו. ואחרי שכפל הנס לקרוע לנו את הים ולהעבירנו בתוכו בחרבה. אף על פי שעברה עמנו עבודה זרה כמא דתימא (זכריה י') ועבר בים צרה זה פסלו של מיכה. ולא היינו ראויין לעבור.
אם העבירנו בתוכו בחרבה. ולא שקע צרינו בתוכו. היה נס גדול ודי לנו. ואחרי שכפל הנס להעבירנו בתוך הים בחרבה ולשקע צרינו בתוכו, להראותנו נקמתם שהיה כל אחד ואחד ממנו רואה את נוגשו שהיה מתייסר בתשנוק בתוך הים ושמחים על מפלתם. אם שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכינו במדבר ארבעים שנה היה נס גדול ודי לנו. ואחרי שכפל הנס לשקע צרינו בתוך הים ולהקיפנו מארץ פלשתים אל דרך המדבר ים סוף. וספק לנו ארבעים שנה כל מה שהיינו צריכין כמא דתימא (דברים ב') ידע לכתך את המדבר וגו'. ומתרגמינן ספק לך צורכך. וכתיב (שם) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך וגו'. וכתיב (שם ח') שמלתך לא בלתה וגו'. בפסיקתא דויהי בשלח, ר' אלעזר בר' שמעון שאל את ר' שמעון בר' יוסי בר' לקוניא חמוהי. אמר ליה מה דין דכתיב שמלתך לא בלתה מעליך. שמא כלי קוריוס היו מהלכין עם ישראל במדבר. אמר ליה ענני כבוד היו מעטפין אותן. ולא היו בלין. א"ל שמלתך לא בלתה מעליך. ולא היו גדילין. א"ל חלזון הזה כל מה שהוא גדל נרתיקו גדל עמו. ולא היו צריכין תכבוסת. א"ל ענני כבוד היו מגהצין אותן ואל תתמה אמינטון הזה אין מגהצין אותו אלא באור. ולא היה ריחו קשה מריח הזיעה. א"ל מתלבלבין היו בדשאי הבאר שנאמר (שה"ש ד') וריח שמלותיך כריח לבנון. אם ספק צרכינו במדבר ארבעים שנה בשאר צרכים ולא האכילנו את המן היה נס גדול ודי לנו. ואחר שכפל הנס לספק צרכינו במדבר ארבעים שנה בכל שאר צרכים. ולהאכילנו את המן שהיו בו כל מיני טעמים וכמה נסי נסים נעשו בו. אם האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת היה נס גדול ודי לנו. ואחר שכפל הנס להאכילנו את המן ולהנחילנו את השבת שלא היה המן יורד והוא יום מנוחה מעין העולם הבא.
אם נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני. היה חיבוב גדול ודי לנו. ואחרי שכפל גם את המתנה הזאת שנתן לנו את השבת. ובשבת קרבנו לפני הר סיני והראנו את שכינתו עין בעין והשמיענו קולו אשר לא שמע עם אחר כמונו ויחי. אם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה הרי זו חיבה גדולה ודי לנו. ואחרי שכפל גם את זאת וקרבנו לפני הר סיני במעמד עשרת הדברות ונתן לנו את התורה תרי"ג מצות, לחיותנו בהם בזה ובבא (העוה"ז והעוה"ב). אם נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל הרי זו חיבה גדולה ודי לנו. ואחרי שכפל גם זאת לתת לנו התורה. שבשכרה הנחילנו ארץ ישראל, כמא דתימא (תהלים ק"ה) ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו וגו'. אם הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו בית המקדש הרי זו חיבה גדולה ודי לנו. ואחרי שכפל גם זאת להכניסנו לארץ ישראל. ולבנות לנו את בהמ"ק. זה אהל מועד שנתישב בנוב וגבעון ושילה. כמא דתימא (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש וגו'. אילו בנה כו' ולא בנה את בית הבחירה. זה בהמ"ק שבנה שלמה הוא הנקרא בית עולמים, ובית הבחירה על שם (דברים י"ד) אל המקום אשר יבחר ה'. שאין עוד אחריה התר לבמות. היתה חיבה גדולה ודי לנו. כ"ש שעשה עמנו כל אלה כמו שמסדר והולך. מה שלא עשה עם אומה אחרת. שיש לנו להדבק בדרכיו ושלא לסור מעבודתו. ואל תתמה על מה שקורא למשכן שילה בית המקדש. שכך אמרו חכמים בית של אבנים מלמטה ויריעות וקרשים מלמעלה. ומסדר והולך עד בנין הבית. לפי שצריך לומר פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו אוכלין פסחים בלילה הזה בהלל ובשמחה. כמא דתימא (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגו'. כל זאת הבבא פירש אותה אחי רבי בנימין נר"ו.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. כמו שכתבנו למעלה שכפל לנו נסים ונפלאות ברחמיו הרבים ולא שהיינו ראוין לכך.
רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. פסח. מצה. ומרור. לפי שעיקר ההגדה מיוסדת על אלו שלשה דברים. וכולם הם זכרון ועדות לפסח. כשאומרין מצה זו צריך להגביהה. מרור זה צריך להגביהו. על שם (שמות י"ג) והגדת לבנך. פסח אינו צריך להגביה הבשר. שלא יאמרו בשר זה לפסח הוא. ונראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אשר פסח, כמו אשר פסע. אותיות אחה"ע מתחלפים, והוא לשון קפיצה ודילוג.
מצה זו שאנו אוכלין על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו'. (שם י"ב) ולא יכלו להתמהמה. מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. אילו היו יכולין להתמהמה היו אופין אותה חמץ. שפסח מצרים לא נצטוו על חמץ אלא לילה אחד. ומה שכתוב (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות אינו אלא לדורות. ואם תאמר הרי הוא אומר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. כך פירושו מכיון שהקב"ה רואה את העתיד וצופה ומביט מה שעתיד להיות, על כן צום מבערב על הנס של מחר. מרור זה שאנו אוכלין כו'. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם וגו'. וחזרת נקראת מרור. והוא עיקר המצוה. דאמרינן נמשלו מצרים למרור. לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה. אף מצרים תחלתן רך וסופן קשה. הוא שכתוב אשר עבדו בהם בפרך. תחלתן בפה רך וסופו בפרך.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים כו'. זה מוסב על מה שאמרנו בתחלת ההגדה, שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו'. והיינו דאמרי וצריך לומר (דברים ו') ואותנו הוציא משם. כלומר הרי אנו בכלל כל הנסים. שאילו לא יצאו הן. עדין היינו במצרים. לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר למי שעשה לנו ולאבותינו את כל האותות וכו'. זהו במקום שעשה נסים שהיינו חייבים לברך. ומסיימין ונאמר לפניו הללויה.
ומתחילין את ההלל ואומרין אותו בשיר ובנעימה, על שם (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ואומרים מן ההלל עד חלמיש למעינו מים. ומנהגנו שלא לברך על ההלל בתחלה. והטעם מצאתי בשם תשובת הגאונים ז"ל. למה אין מברכין על ההלל בלילי פסחים אע"פ שאנו גומרין אותו. לפי שחולקין אותו לשנים שעכשיו אומרין עד חלמיש למעינו מים. ועל כוס רביעי מתחילין לא לנו וגומר אותו. וא"ת וכי יש דבר שטעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו. הנה אמת ויציב. אמת ואמונה. ואם תאמר הרי אמרו חוץ מברכת הפירות וברכה אחרונה שבקריאת שמע. הא אמרינן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. ונראה שלפיכך נהגו קדמונינו שלא לברך על ההלל בתחלתו. לפי שחולקין אותו ומפסיקין בו כל הסעודה עד אחר ברכת המזון שיש לו לברך על כוס רביעי. ולא היו יכולין למנוע עצמן מלדבר בשעה שאדם סועד. ומפסיקין בין תחלת ההלל שלפני המזון ובין ההלל שלאחר המזון. שמא לפיכך נהגו שלא לברך עליו. והרוצה לברך עליו בתחלה. נראה שצריך למנוע עצמו מלדבר עד שיגמור ההלל שלאחר ברכת המזון.
במסכת סופרים משמע שהיו רגילין לקרותו בבית הכנסת בערבית כמו בתפלת שחרית. ומאחר שקראוהו בבית הכנסת וברכו עליו, כשהוא חוזר וקורא בתוך ביתו אינו צריך לברך עליו. לפי שכבר בירך ברבים. ובשם הר' אביגדור ז"ל מצאתי שמברכין על ההלל בלילי פסחים. ואחרי שקראו את ההלל עד חלמיש למעינו מים מתחילין ואומרין.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים וכו'. לפי שצריך לחתום בגאולה. כדאמרינן מתחיל בגנות ומסיים בשבח. היא הגאולה כמו ששנינו וחותם בגאולה. רבי טרפון מוסיף אשר גאלנו וכו'. ר' עקיבא מוסיף כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום וכו'. ויש תמהין ואומרין הא קיימא לן בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. והיכי קאמר יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום כו' דמשמע שבועות וסוכות ומתפלל שתהא הגאולה בינתים. והרי הוא כמו תפלת שוא. פירש החבר רבי צדקיה ברבי אברהם הרופא ז"ל בספר שבולי הלקט שחבר. דהכי קאמר כשם שהגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. כן יגיענו ה' אלהינו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום מן המלכיות לקיים בהן המצות הראויות בזמנן ולא יעכבו עלינו כשם שאין מעכבים עלינו בזה, ועוד יגיענו למועד הזה להיות שמחים בבנין עירך ובחדוש בית מקדשך. והנה המוכיח ושם נאכל מן הפסחים ומן הזבחים, וזה לא יתכן אלא בפסח.
ונודה לך שיר חדש. לפי מה שדרשו רבותינו ז"ל באגדת חזית. לפי שכשיצאו ישראל ממצרים ירשו כנקבה הזאת שנוטלת עשור נכסים. כך ירשו ישראל שבע אומות שהן עשור שבעים אומות. לפיכך אמרו שירה בלשון נקבה. (שמות ט"ו) אז ישיר משה וגו' את השירה הזאת. אבל לעתיד יאמרו שיר בלשון זכר. שנאמר (תהלים צ"ח) מזמור שירו לה' שיר חדש. ואם תתמה על שאמר שיר חדש דמשמע לעתיד. ואנו צריכין לחתום בגאולת מצרים דאמרינן קריאת שמע והלל חותם גאל ישראל דמשמע לשעבר. ובתפלה גואל ישראל על העתיד. ואין כאן מעין חתימה סמוך לחתימה. אין זה תימה, דשם גאולה אחת היא, ומשמע להבא ומשמע נמי לשעבר. וחותם בא"י גאל ישראל, על שם גאולת מצרים כמו שכתבנו. ומברך על הכוס בורא פרי הגפן. ושותין בהסיבת שמאל. ואע"פ שנטלו ידיהן בטיבול ראשון שלפני קריאת ההגדה חוזרין ונוטלין ידיהן פעם שניה ומברכין על נטילת ידים. לפי שבין טיבול ראשון לשני רוצה לקרות ההגדה והלל. מסיח דעתו מן הנטילה הראשונה. ומפני שהידים עסקניות שמא נגע בדבר המטמא את הידים לכך צריך לחזור וליטול ידיו. שהרי יש לו לאכול פת. ואי אפשר לו לאכול בידים מסואבות (מזוהמות). ומסתברא שאם שימר ידיו מטיבול ראשון שלא נגע בדבר שמטמא את הידים שאין צריך לחזור וליטול ידיו, ואם רוצה ליטול יטול בלא ברכה.
<h2>דף קיז:</h2>
מצאתי בהלכות גדולות ובשם הגאונים ז"ל שאין להוסיף על ד' כוסות. ובליל שני עושין כל סדר ההגדה כמשפט לילה הראשון. ואחר שאכל אפיקומן אסור לאכול כלום. ואסור לשתות יין. אבל מים מותר, כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. אבל בעל עשרת הדברות ז"ל כתב דאין שנוי בין יין למים. שכשם שמותר לשתות מים כל הלילה כך מותר לו לשתות יין. ומה שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דוקא מיני מאכל קאמרי לא במיני משקה. ומנהג פשוט בידינו שלא לשתות יין כלל אחר ששתה ד' כוסות.
<h2>דף קיט:</h2>
והרוצה לקדש בפסח ולעשות כל הסדר בבית חבירו שאינו בקי. הרי הוא רשאי בכך. לפי שכך אמרו חכמים כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין. שאם לא יצא מוציא. ואם יצא אינו מוציא. וברכת הלחם של מצה. וברכת היין של קדוש היום. מאחר שכל ישראל ערבין זה לזה והן חובה אע"פ שיצא מוציא. וכשם שמוציאו בברכת הלחם של מצה. כך מוציאו בברכת מרור דחד טעמא הוא. והוא הדין שמוציאן ידי חובתן בקריאת ההלל וההגדה ובברכת היין שעמהן. אבל ברכת המזון אין מוציאן ידי חובתן. כמו שמפורש הטעם בירושלמי במסכת ברכות. [פ"ג ה"ב]. שניא ברכת המזון דכתיב (דברים ח') ואכלת ושבעת וגו'. מי שאכל הוא יברך. ולפיכך אם למידין ברכת המזון יכול לקדש ולעשות כל סדר ההגדה בכמה בתים, כיצד. הולך ומקדש בבית ראובן. ועושה לשם כל הסדר שלפני הסעודה. והן יושבין וגומרין לאכול סעודתן. והוא הולך ומקדש בבית שמעון. ועושה להם כל הסדר כמשפט הראשון. והן יושבין וגומרין סעודתן. וכן הולך ועושה הסדר בכל הבתים שירצה. וחוזר בבית ראובן ומברך ראובן לעצמו ברכת המזון. והבקי גומר לפניו את ההלל ומברך לו על כוס רביעי. והולך לו לבית שמעון. וכן לבית כולם. ועושין כסדר הזה. והוא אינו טועם כלל בבית אחד מהם לא בתחלה ולא בסוף. אלא טועם בביתו ועושה כל הסדר בביתו או בתחלה או בסוף, שהרי אינו רשאי לטעום אחר שאכל אפיקומן.
